תחרות כתיבה | הַגְּזֻזְטְרָה

יונה

אביב מורפורגו

אתר העלייה לרגל:

הבית שעל הגבעה

איפה האתר נמצא?

פה

מדוע האתר מקודש, ולמי?

האתר מקודש לאנשים מסוימים, מסיבות מובנות. או שלא בעצם.

הטקסט

אמא ואבא סיפרו לי שהבית על הגבעה הוא מקום קדוש, מקום שיש בו רוח או משהו כזה. "רוח?" הייתי שואל;
ואז ערב אחד, אבא לקח אותי לשם. אהבתי ללכת על רצפת השיש ולהרגיש ברגליים היחפות שלי את הסדקים וכל הצמחים הקטנים שצמחו בתוכם. טיפסנו במעלה סולם החבלים שהוביל לגג;
יש מדרגות, אבל אבא אומר שאם אני יכול לטפס בסולם אז זה מה שאני אעשה. לא אכפת לי לטפס, אני מרגיש גדול ככה. כשישבנו על הגג אמרתי לאבא שבכלל אין פה רוח, זה היה יום חם ולח ולא היה שום דבר שדומה לרוח באוויר.
נהיה כבר חושך מסביבנו וזה הפחיד אותי. אבא אמר שכשאנחנו פה, אנחנו יכולים לשכוח לקצת את מה שמפחיד אותנו;
"למה?"
"כי כאן, אלוהים שומר עלינו"
"אלוהים?"
"כן, אלוהים"
"מי זה?"
"אני לא יכול לגלות, אבל אל תפסיק לחפש אותו"
"אתה מצאת אותו?"
אבא חייך, העיניים שלו הסתכלו על משהו רחוק. אחרי כמה זמן הוא אמר: "אני עדיין מחפש"
אחר כך ירדנו בסולם ואבא הקריא לי בחושך את הכתובת שהייתה על הרצפה: "מַה לְּךָ נִרְדָּם"
מאז גדלתי, ועזבנו את האזור ההוא לעיר הגדולה. אף אחד בעיר הזו לא הזכיר את הבית על הגבעה, ואני לא דיברתי עליו; אבל אבא עדיין הזכיר לי להמשיך לחפש.
רק כשהייתי נער התחלתי להבין מה הדבר שאני מחפש, ותהיתי אם יש לי סיכוי למצוא את זה;
לפעמים, בחושך, שאלתי את עצמי האם הדבר הזה קיים בכלל. מאז זקנתי, והמשפט שאבא דקלם עבורי ממשיך להזכיר לי לחפש בכל יום.
כשחזרתי לבית על הגבעה, עבר יובל מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. שוב התהלכתי על רצפת השיש, ונדמה היה שהסדקים בה מתמזגים עם הסדקים ברגליים שלי;
טיפסתי במדרגות והרגשתי גדול; חשבתי על איך שאז עוד לא הבנתי, איך שאני עדיין לא מבין. האור סנוור את עיני כשהגעתי למעלה, ורוח קלה טוותה בתוכי שינה רגועה. יונה נחתה על הבטן שלי והתעוררתי. אפוף שינה ירדתי במדרגות ופניתי למילים שאבא היה מקריא לי כשהייתי ילד;

הן לא היו שם.