תחרות כתיבה | הַגְּזֻזְטְרָה

כמעט שם

עדי אליאזוב

אתר העלייה לרגל:

הר הזיתים

איפה האתר נמצא?

ירושלים

מדוע האתר מקודש, ולמי?

האתר מקודש לאנשים שיקיריהם נקברו שם ובשיר, לנכדה שעולה לשם לרגל כדי להתאחד עם נשמת סבתא ולגלות את מי שהיא. לוחמת, יהודייה ואזרחית של הארץ הזאת.

הטקסט

היא לוחשת את שמי בפאתי העצים.
היא נותנת לי כח לעמוד.
רוחה משוטטת לצידי בין עצי הזית בעודי מתקרבת לבית הקרבות.
כמה חיכיתי להגיע, להתשטח על האבן החלקלקה מדמעות.
האבן של סבתא שנלחמה בשביל כל הדורות.
היא בנתה את העיר, יחד עם שאר הציונים.
היא הגיעה לכאן, סימנה את מקומה כבר שנים.
ואני, ליבי היה כה רחוק.
את שמי הארץ לא קראה ואני, לא יכולתי לדחוק.
נערה קטנה ללא כוח שחלמה חלום.
שינה שבה סבתא נמצאת בבית , מחבקת ואומרת לי:
גשי הלום.

הארץ שלנו-הארץ כאן.
בואי תעלי אליי,היא מחכה לך מזמן.
תתחילי את המסע שלך, ילדה.
את כבר לא עוד נשמה אבודה.
את הדרך שתגלה מי את באמת .
שתפתח את הלב שלך.
בואי לבקר אותי בירושלים , בין עצי הזית.
בהר- בבית.

והרגליים הולכות, את הכאב הרוחות לא מפריחות.
אני הולכת קדימה עם תרמיל על כתפי , מנווטת בין הפריחות.
במקומות שאמורים להיות חלק ממה שנקראת "ארצי".
אני פוגשת אנשים, עולמות חדשים.
ובאוזניים שלי יש נהרות גועשים.
נהרות של מזמורים מהבית.
בית שמזמן כבר שכחתי.
מאז שגורשנו, שגורשתי.
השארתי הכל מאחור, כל ספק וכל בור.
בפעם הראשונה אני צועדת בראש מורם, מי שאני ולא כמו כולם.
אני לוחמת, אני לוחשת לעצמי והרוח לוחשת את שמי.
אני ממשיכה ללכת - הלשון יבשה והשמש דועכת.
אני רואה את עצמי מוותרת, צורחת.
והדבר היחיד שיושב בראש זה הפרצוף של סבתא אומרת: "את לא בורחת!".
ידיה מורמות כלפיי וחיוכה מאיר אליי.
את חוזרת הביתה , ילדה.
אחרי אלפי נדודים וגלויות.
את חוזרת הביתה, הבית שאמור היה לך להיות.
את חוזרת לארץ הקטנה שלנו ועולה אליי.
עוזבת את התחפושות מאחורה ומשילה את כובעך הבלוי.

הארץ שלנו-הארץ כאן.
בואי תעלי אליי, היא מחכה לך מזמן.
תתחילי את המסע שלך, ילדה.
את כבר לא עוד נשמה אבודה.
את הדרך שתגלה מי את באמת.
שתפתח את הלב שלך.
בואי לבקר בירושלים, בין עצי הזית.
בהר- בבית.

ואני מגיעה ומתעלפת ההר.
אחרי מסע שלא נגמר.
נשכבת כאן לצידך- עם כל מה שהשגתי.
לוחשת לך כל מה שעברתי.
אני יושבת לצידך מתנשפת ושואפת,
עם חיוך על הפנים.
עכשיו אני יכולה לצפות בשמש השוקעת מהר הזיתים.
והפעם אני לא לבד- את איתי.
מזכירה לי שוב את המילים, שלכאן הביאו אותי.

הארץ שלנו- הארץ כאן. (את שרה איתי).
בואי תעלי אליי- היא מחכה לך מזמן.
תתחילי את המסע שלך, ילדה.
את כבר לא עוד,לא עוד נשמה אבודה.
את הדרך שתגלה מי את באמת.
שתפתח את הלב שלך.
בואי לבקר בירושלים, בין עצי הזית.
בהר-בבית.

עדי אליאזוב