תחרות כתיבה | הַגְּזֻזְטְרָה

לבדי על האייפל

רונה ניסן

אתר העלייה לרגל:

מגדל אייפל

איפה האתר נמצא?

פריז, צרפת

מדוע האתר מקודש, ולמי?

האתר מקודש בעצם לזוגות, טריים וישנים, שמאמינים שאלת האהבה היוונית אפרודיטה החליטה שהמקום הזה הוא מרכז האהבה של העולם.
מאז במשך כל שנה ב14 לפברואר עולים זוגות וגם אנשים שמחפשים זוג, (אלו שמאמינים במיתולוגיה וגם אלו שלא) כדי לחגוג את היום הזה, ולהנות מהאווירה הרומנטית והיפה של פריז.

הטקסט

01.02.18
הנה פברואר הגיע, והשנה, אני שוב לבד.
האמת, שזה אף פעם לא הפריע לי, אבל השנה זה שונה.

נכון, השנה הייתה קשה, במיוחד לגור בפריז, עיר שמלאה בככ הרבה זכרונות בשבילי.
אמרתי לעצמי שהשנה לא אעלה לאייפל, זה קשה לי מידי.

אבל ככל שהתאריך התקרב, שיניתי את דעתי
בסוף החלטתי, השנה אני בכל זאת אעלה לאייפל.

הרי זה היה המנהג, מאז שהייתי בן 6, בכל שנה, ביום האהבה, אני ואימא היינו עושים את זה ביחד.
מסתכלים מהמשקפות האלו, שצופות על כל פריז.
כשהייתי איתה, הרגשתי הילד הכי מאושר בעולם, ככה היינו רק שנינו, אני והיא.

אבל השנה, אני אעשה את זה לבדי.

14.02.18
היום הגיע, יום האהבה, היום המאושר הזה, שבשבילי, הפך ליום אבל.
אבל זהו, אני לא ממשיך בגישה הזאת יותר.
אני חייב להיות חיובי.

15.02.18
יצאתי מהבית, והלכתי לקנות זר ורדים. זה הפרח שאימא הכי אהבה.
כל שנה היא הייתה קונה לי כאלו, למרות ששנינו ידענו שהם לא בשבילי, והיא קונה אותם בשביל עצמה.
במשך שעות היינו צוחקים על כמה שהיא אוהבת ורדים ואם היא הייתה יכולה היא הייתה מתחתנת עם אחד.
אז קניתי את הזר הכי גדול שהיה להם. בכלל לא אכפת לי כמה הוא עלה. זה בשבילה.

קניתי לי את ארוחת הבוקר הרגילה שלי, והתחלתי להתהלך לכיוון האייפל,
החזקתי את עצמי שלא לבכות.

אבל אז, כשהגעתי אל האייפל, משהו השתנה.
הרגשתי כאילו היא כאן איתי. כאילו היא ממש פה לידי.
העצב התחלף בגעגוע, ואני לא אשקר, אפילו חייכתי קצת.
הרגשתי שהצלחתי לסגור מעגל.

מהר מאוד קניתי כרטיסים ומהירתי להיכנס לתוך המגדל.
הגעתי לקומה השלישית, הנחתי את זה הפרחים ועצרתי לרגע, לקחתי נשימה מהאוויר הקר של הבוקר, והסתכלתי על כל פריז. הרגשתי שאני יכול לראות את הכל, אפילו עד רומא, כמו אותו הילד הקטן, שכל כך התלהב כשהוא ראה את כל פריז מלמעלה.

זהו. הרגשתי שהספיק לי.
התחלתי לרדת במדרגות כשדמעות קטנות זולגות מעיניי, ופתאום, הרגשתי יד נוגעת בכתפי.
"אתה בסדר?" היא שאלה.
ניגבתי את הדמעה והנהנתי בחיוך, היא ביקשה להתלוות אליי.
ירדנו יחד מהאייפל,
וכאן חברים, הסיפור שלנו מתחיל.

רונה ניסן