תחרות כתיבה | הַגְּזֻזְטְרָה

עליה משפחתיתי

דבורה שרה דב"ש

אתר העלייה לרגל:

בית המקדש

איפה האתר נמצא?

ירושלים

מדוע האתר מקודש, ולמי?

האתר מקודש ליהודים. בימי קדם בית המקדש היה המרכז הרוחני, פולחני, שלטוני וחברתי של העם היהודי. היו נוהגים לעלות אליו בשלושה מועדים, שנקראו בשל כך שלוש הרגלים: סוכות, פסח, ושבועות

הטקסט

ביום הרביעי
של החודש השלישי
אנחנו מתעוררים לקול השירה של אבא.
ביום הזה הוא לא מפסיק לשיר,
וגם לא ביום שאחריו.
ביום הזה הזריחה נראית ורודה יותר
אוויר הבוקר קריר ומרענן יותר
ושירת הציפורים מתוקה יותר,
אבל לא מתוקה כמו השירה של אבא.
אני תמיד רצה ראשונה, איך אפשר שלא לרוץ.
אבא כבר בעגלה שאני והוא קישטנו
שר ומתנדנד
ואני קופצת עליו ומצטרפת
מנסה להתאים את הקול שלי לשלו.
לאט לאט כולם יוצאים:
אמא, עם אביגיל הישנה עדיין בזרועותיה,
חנניה ומתניה עם סבתא, סוחבים סלים עמוסים,
ואחינועם בשמלה הלבנה, עיניים נוצצות ושפתיים מחייכות אדומות כרימון,
מחוללת לפי הקצב,
גוררת אחריה את עזריה הבוכה, שרוצה לחזור לישון.
אני רואה את עיניה של אמא מתלחלחות,
וקולו של אבא משתנה,
ויודעת: כי זו וודאי העלייה האחרונה שלנו כמשפחה.
במעלה הדרך אנחנו נוסעים,
העולם מתעורר יחד איתנו.
אבא מלמד את עזריה את השיר
אמא רוקמת, אביגיל בחיקה,
מתניה מנדנד: "מתי מגיעים?"
ואני שומעת את סבתא פותחת בסיפורה המוכר:
"כשאני הייתי צעירה, ועליתי עם אבא שלי...".
היום עובר, השמש מדרימה.
אביגיל לא מפסיקה לבכות,
ואמא נוזפת במתניה.
סבתא ואחינועם מדברות,
אבא וחנניה מתפלפלים בלהט,
ואני יושבת איתם, חצי מקשיבה,
חצי מתבוננת מהופנטת בנופים המוכרים-חדשים שעוברים על פנינו.
השמים מתחילים להאדים כשעזריה מתחיל לצעוק:
"ירושלים! ירושלים!"
כולנו מסתובבים בשביל לראות את עיר הזהב והלבן,
והקודש שעוטף אותה כמו הילת אור
נדמה כמסלק מליבנו את צינת הערב המזדחלת.
כולנו מצטרפים לקריאות,
צועקים, שרים, צוחקים, בוכים:
"ירושלים! ירושלים!"
כולנו מרננים, שרים בקול עז,
אמא מוציאה את התוף,
חנניה את הנבל,
והשירה שלנו מתגלגלת על פני הגבעות
מפריחה ציפורים באוויר
ומרחוק אנחנו כבר יכולים לשמוע קולות נוספים מצטרפים.
ירושלים. ירושלים.
אני מושיטה אל אחינועם יד
ותוך כדי השירה אנחנו מתחבקות,
דמעות זולגות על פנינו.
את המסע בשנה הבאה נעשה בלעדיה.
אבל אין מה לעשות
את הביכורים צריך לתת לכוהנים.