תחרות כתיבה | הַגְּזֻזְטְרָה

שווה את זה

נעה דובדבני

אתר העלייה לרגל:

הר האולימפוס

איפה האתר נמצא?

מחוז תלסיה שביוון

מדוע האתר מקודש, ולמי?

האתר מקודש ליוונים משום שעל פי האמונה זהו מקום משכנם של האלים

הטקסט

מחיתי טיפת זיעה ממצחי. הרגשתי כולי נוטפת, כמו ארטיק ביום קיץ חם. המשכנו לטפס עוד ועוד במעלה ההר. אלה הם צהרי היום הרביעי במסענו, היום נגיע ליעדנו. היעד אמור להיות קסום ומופלא, אך הדרך קשה מנשוא. האם מישהו ישים לב אם רק לרגע אשב על האבן הזו? היא נראית נוחה להפליא ברגע זה. לא, גמלתי בליבי והתיישבתי. זה הרגיש לי רק לרגע אך כשפקחתי את עיני הכל היה שקט, לא עוד קולות צעידה, לא התנשפויות, ולא קולות צחוק. סובבתי את ראשי לכל הכיוונים ובהלה תקפה אותי. זוג עיניים במרחק מטר בלבד נעץ בי מבט. "מי את?" שאלתי בחשש את המתבוננת אך היא לא ענתה. "למה את צופה בי כך?" ניסיתי גישה חדשה. היא לא הזיזה את מבטה ממני ואני התעצבנתי "לא עונה? לא צריך!" קמתי מהסלע, העפתי את רגבי העפר מבגדי, לקחתי את תרמילי, והתחלתי לצעוד לעבר יעדי וקבוצתי שפספסתי. "את לא צריכה מדריך? שיוביל אותך בדרך? " שאלה הצופה בי בשנתי. על זה לא חשבתי עד כה, הרי אני לא יודעת את הדרך ואצטרך מישהו יוביל אותו לפסגה. "כן" עניתי במהירות. הצופה התבוננה בי ממושכות, קמה והצטרפה אליי. הלכנו כברת דרך עד שהעזתי לפנות אליה. "מי את?" "שמי הלנה". "אני פנלופה", הצגתי את עצמי בלי שנתבקשתי בכך. הלכנו עוד קצת עד ששאלתי "מדוע את פה לבד? בלי משפחתך?" "אותו דבר בדיוק אני יכולה לשאול אותך" ענתה. "אני נרדמתי על סלע, לא שמו לב שנעדרתי והנה אני כאן, מה התירוץ שלך?" שאלתי בחריפות. "משפחתי..."היא השתהתה לפני שענתה " אני לא יודעת אם שמעת אך יש שתי אמונות, האחת של משפחתך שזהו מקום משכנם של האלים ועל כן יש לעלות כל שנה במעלה ההר, להשאיר בפסגתו תבואה, ולאחר שנלך האלים יצאו ממסתורם ויקבלו את השפע". ומשפחתך? לא חושבת כך?" שאלתי בזהירות. "לא" הלנה ענתה. "משפחתי חושבת שבדיוק משום שזה מקום משכנם של האלים אין להפריע להם. ולא, הם יזרקו אותך כל הדרך למטה. אני הסתקרנתי, והשנה עליתי בכל זאת" "תסכימי איתי שזה שווה את זה"אמרתי. "שווה את זה" היא הנהנה בראשה" משום שבדיור הגענו והנוף היה עוצר נשימה. היה שכל יוון נפרסה תחתינו. ריבועים קטנים של בתים, וריבועים קטנים אף יותר של מכוניות זזות, כמו נמלים. על ההר עצמו היו פרחים בכל הצבעים, דשא ירוק. הכל כה ססגוני. אנשים רקדו עם שרשראות פרחים לצווארם. היה ריח מתוק באוויר, מהול בחיטה ובשאר התבואה שהאנשים הביאו. סובבתי את ראשי אל הלנה וחייכתי. היא סובבה את שלה וחייכה. רצנו והצטרפנו אל האנשים הרוקדים. כל הדרך הקשה בהחלט הייתה שווה את זה, והנוף היה הנוף היפה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

נעה דובדבני