יום בחייו של ילד אמצעי.

נגה מלאכי

הוא ישב בתוך אספת הזבל שקרא לה חדר, עצם את עינו ומילמל מילים קודרות על עולמינו הקר. מדמיין מספרים מרחפים מסביבו ומסתדרים למישוואות משוואות, מסדרים את עולמינו חסר ההגיון.
אך פתיחה עצבנית של דלתו השחורה החזירה אותו למציאות הכואבת שממינה ניסה לברוח.
ערבול של מילים כועסות יצאו בטון חזק ועצבני מפיה של נערה בלונדינית בעלת קסם בעינה- אחותו, אותה כולם ראו כאיזושהיא גאון מושלם אך הוא, הוא ראה אותה כהמקור לכול בעיותיו: השטן הבלונדיני.
הוא ניסה להתרכז, העיף קצוות שיער שחור מעייניו ודימיין את השטנית הפרטית שאלו נעלמת לתוך אבק, לתוך הלא כלום.
לשניה קצרה הוא באמת האמין שהיא לא שם, אבל כמובן ששום דבר טוב לא יכול לקרות לו, הרי הוא הפשלן הגדול- או לפחות לזה הוא מאמין.
שניה לפני שהשטן הבלונדינית גררה אותו באוזניו לשולחן האוכל המלוכלך בסלון, הוא קם בקודרות גורר את רגליים על הריצפה הקרה עד שלבסוף הגיע לשולחן העץ המוכתם.
מצפון לכתם הפסטה עומדת לה בכיור ערימה גבוהה ביותר של כלים המחכה לילד מסכן אשר ישטוף אותם מלווים חברה לספל לבן ושבור חסר ידית שהסיבה היחידה שהוא עוד כאן ולא סובל בפח הזבל היא שהוא ממסיבת הסידור של בניהם הבכור של בעליו.
הוא הלך לכיוון הערמה המתגרה אך במקום לשלוף כלי ולשטוף הוא התחמק הצידה ותפס צלחת חד פעמית מהמדף מעל הכיור, שם לעצמו את השאריות האחרונות של השקשוקה במחבת והתיישב במקום הכי לא נוח בשולחן, כבר רגיל להסתפק בשאריות.
"איך היה היום שלך?" שאלה אותו אימו, בכול ליבו רצה לענות את האמת אך פלט "כרגיל, אבל היום עוד לא ניגמר" וכך גם הסיפור הזה.

Image-empty-state.png

סדנת כתיבה