קינת הירח על פני המסילות חלק ב

נעמה רחמים


"מהר יותר! חפור עמוק יותר! חזק יותר שורשי-ברק!" הם יכלו לשמוע את מפלצת הברזל דוהרת לעברם. נשימתה התאבכה סביבה בענני עשן שחורים יותר משמי הלילה. האדמה רעדה, הרוח נשבה, הכל פחדו מהמפלצת הנוראה. ניצני פרחי אש התעופפו מרגליה. היא שאגה וחרקה שיניים. העץ חרק ואיבד שיווי משקל, אך בדרך פלא הצליח להתאזן שוב. למען האמת, קינת-הירח הודה בליבו שזה היה מורט עצבים. הוא פחד שאם ימשיכו את החפירה, העץ נפול ייפול – אבל ילכוד אותם תחתיו. המפלצת המשיכה להתקרב. "רגע! שורשי-ברק! השורשים רופפים! נדחף את העץ מבחוץ!" הוא קרא בהברקה פתאומית, וזירז את החזיר. שורשי-ברק קפץ מן החפירה, ומייד לקח תנופה, והתנגש בכל כוחו בגזע העץ. "עוד פעם! רוץ מהר יותר!" קינת-הירח עודד אותו, והביט במפלצת. אם רק יצליחו לתזמן זאת נכון.... "אאההההה!" בום! שורשי-ברק התנגש בעוצמה ובמהירות בגזע המחורץ ולמוד הקשיים. אבל אפילו עץ וותיק ומנוסה כמו זה, לא יכל להוסיף להיאחז בקרקע יותר. בתזמון מופלא, בדיוק כשהמפלצת עמדה לחצות את אפיק הנחל היבש, העץ נפל עליה. המפלצת חרקה, רגליה קרסו תחתיה, ופרחי אש התפזרו לכל עבר. השמחה היתה מוקדמת. הם לא ידעו שמה שמניע את מפלצות הברזל הוא קיטור. כשהלחץ משתחרר זה יוצר פיצוץ. העולם הסתנוור, רעד והתהפך, כשכוח בלתי נראה השליך את קינת-הירח אל תוך שיח קוצני. הוא הרגיש כאילו הוא מתחת למים. דברים האטו. הוא בהה ביתוש מעופף לאט לאט. אור חזק הלך והתעצם מתוך גופת המפלצת. שיברי ברזל עפו על פניו לאט, כמו עלים שנסחפים בריקוד מסחרר ברוח הסתיו. הוא ראה את שורשי-ברק מתגלגל לאט לאט. הוא שמע את שאגת המפלצת הגוססת. היא הדהדה באוזניו, מקיפה אותו ונועלת את רגשותיו ומחשבותיו, מקפיאה את פעימות ליבו. ואז העולם נהיה חשוך.
הפיצוץ גרם לאש להתפשט בחורש היבש. האש הגיעה עד לפתח מאורתה של הגירית העיוורת. הגירית העיוורת נחנקה מהעשן והצטרפה לאבותיה בשדות המרעה הנצחיים.
"גירית זקנה, מה את רואה? גירית זקנה, מה את רואה?" קרא האוח האציל, בעודו חג במעגלים מעל המסילה והגירית המקומטת, שעמדה עליה. פרוות הגירית המדולדלת קיבלה יופי חדש תחת אור הירח. היא נראתה כמו נימפה זקנה, נחה בסחבותיה וקישוטיה על מקום מולדתה. "אני רואה....אני רואה...אני רואה את הירח דוהר על פני המסילה..." היא מלמלה, כאילו מתוך חלום. "הירח?! הירח! הסבירי! הסבירי!" האוח המשיך לתחקר. "אך הירח מת.....והגור מתאבל ביגון..." היא שמטה את ראשה, ונענעה אותו מצד לצד. "הירח?! את מתכוונת לאום נוז'ום(אם הכוכבים)?! אום נוז'ום!" האוח הדהד מעליה. "אום נוז'ום....אום נוז'ום פקחה עליו את עינה הנוצצת.....מתאבלת על צרתם של הכוכבים על פני הקרקע....אלנוז'ום אלזערירה(כוכבים קטנים)...." היא המשיכה למלמל ולנענע את ראשה. "תן על המסילה! תן על המסילה!" הכריז האוח. "נוז'ום זעריר(כוכב קטן).....בוכה על מות אימו....קינתו נופלת על אוזניים ערלות....קינתו על אימו....אום נוז'ום.....הירח.."

האש התפשטה עד למחנה האדם. בדרך פלא, קינת-הירח התעורר, והופתע לגלות שמלבד כוויות קלות לגופו הוא נותר שלם. הוא לא ידע איפה שורשי-ברק. הוא לא הבין מה קרה למפלצת. הוא רק ידע שהוא שומע את עבדאללה צועק. האש לא נאחזה במסילה. המסילה דמתה לשביל כבוש בתוך יער להבות מרקדות, כמו מסיבת שדים פרועה. הירח זרע חופנים נדיבים מרסיסי אורו החיוור על פני זירת הפשע הלוהטת. קינת-הירח צעד על המסילה. הלהבות שלחו ידיים גרומות וניסו לאחוז בפרוותו הבוהקת, אבל הירח הגן עליו. אורו הוחזר מפרוות התן, יוצר הילה בוהקת סביבו, ונראה שהאש נסה מפניה. " סאעדוני! סאעדוני!(הצילו! הצילו!)" זעקותיו של עבדאללה היו הדבר היחיד שהוא שמע. כשם שרעם הפיצוץ אפף אותו וכלא אותו בתוך בועה, כך עשה גם קולו של עבדאללה הצעיר.
היה נדמה לתן מוכה ההלם שהוא הולך בתוך מנהרה עשויה מעלי שלכת. הוא התענג על החום, ובאותם רגעים של ריחוק וקהות חושים, קריאותיו של עבדאללה הפכו לציוצם של גוזלים רכים בקן מרופד. מתחת לקן המרופד הייתה מאורה. בתוך המאורה שכב קינת-הירח. העולם היה קירות אדומים, ששורשי עשן שחור שלובים בהם. "הוא לבן....." לחש קול. "חבל.....הוא יהיה חלש.....הוא יהיה חולה...הוא יהיה עיוור.....חבל, יכל להיות גור כל כך נחמד...." הירח פילס את דרכו דרך הקירות האדומים. "אני לבד." הירח שלח יד מנחמת, וליטף את פניו של התן הנטוש. הירח הזיל דמעה כסופה ונוצצת. הדמעה פגעה בקרקע, ונספגה בה. הגרגירים החומים והרכים נמסו אך מהר מאוד התקשו, והפכו למשטח ברזל מוצק. " סאעדוני אמר!" (הצל אותי ירח!)

"שריפה מטורפת..." הגברים הטמפלרים הלכו בזהירות בין גזעי העצים המפוחמים. "תאונת רכבת, לפי מה שהבנתי. חבל. נחפש אחר ניצולים...קשה לי להאמין שנותרו..." . הם התקדמו לכיוון שרידי המחנה של הפועלים הערבים. "ידעתי שהבנייה המוגזמת של העות'מאניים לא טובה...." במחנה כמעט ולא נותר דבר חוץ מכלי ברזל כמו עששיות, כלי בישול ודברים מהסוג הזה. החבורה התפצלה, וסרקה את אזור. הם לא מצאו דבר שהיה שווה למוצאו. לפחות כך הם חשבו. "היי! יש כאן ילד! אני חושב שזה הבן של המפקח!" כולם מיהרו אל חברם. "יש לו כמה כוויות, לא יותר מזה..." "ראו! האם זה כלב בין זרועותיו?" עבדאללה שכב מצונף מתחת לשמיכה מפוחמת ומושחרת. קינת-הירח ייבב בזרועותיו. "זה לא כלב! זה תן! לא ייאמן – תן לבקן! איזה פלא!" מלמולים של התרגשות עברו בין הטמפלרים. הסיכוי למצוא חיית בר לבקנית, הוא נדיר גם ככה – ועוד אחת מצונפת בידיו של ניצול תאונת רכבת מחרידה! עבדאללה החל להתעורר משנתו הכבדה והכאובה. הוא הביט בבלבול בגברים שהקיפו אותו. " ווין אבוי ? (איפה אבא שלי?)" הוא שאל בקול שבור. "מישהו מדבר ערבית? אני חדש פה..." גבר אחד התכופף, והניח את ידו על כתפו של עבדאללה. "לא תאכלק, סאוף נסח'אב מינכא מענא אילא וולדהיים(אל דאגה, אנחנו ניקח אותך איתנו לוולדהיים)" הוא אמר. עבדאללה הבין בערך מה שהאיש אמר, למרות שהוא דיבר בשגיאות. הוא חיבק חזק יותר את קינת-הירח. "וולדהיים....." הוא חזר אחר שמו של המקום הזר.
לא רחוק מהם, ישבו חזיר חסר ניבים, ושועל כהה פרווה, והאזינו בחשש. "לאן הם לוקחים אותם? זנב-סמור, מה יקרה לחברי הטוב?" החזיר מירר בבכי. "ששש...אל תדאג....הילד הינו שליחו של השמש, וחברך הוא שליחו של הירח...הם יהיו בסדר..ששש..." השועל ניחם את החזיר. "אני זוכר אותו...את קינת-הירח...פוסע על רגלי המפלצות...המבצע נכשל! כל כך שמחתי שהמפלצת הובסה...אבל אז פרחי האש החלו לצמוח מהר! והרוח של המפלצת הכתה בי כל כך חזק – הכל הפך לכזה לאט....אוי אוי..." החזיר המשיך להתאבל. "ששש..ששש...מסילות, שורשי-ברק, לרגלי המפלצת קוראים מסילות..." השועל חיכך את חוטמו בכתפו של החזיר. "כן...קינת-הירח על המסילות...."

סיפור קצר שכתבתי במסגרת תחרות אזורית שהתבטלה עקב היעדר משתתפים. מקווהשנהניתם!

Image-empty-state.png

סדנת כתיבה