למה אני לא יכולה לדבר איתך במבטים

עופרי ליבוביץ:)

לפעמים אני ממצמצת כשאת מסתכלת הצידה ואז אני לא מבינה את מילותיך הלא נאמרות.
אני מפספסת אותן.
במשך עשר שנים כל משפתי העניים השתבשו להם כענפי צמח מטפס על קיר ישן.
מסרים, מסרים, שחסרים.
חורים בכל הסיפורים כולם נוצרו כי לפעמים אני ממצמצת כשה את מסתכלת הצידה.
את נעשית לא אמתית לרגע,
מכייחת אלי,
מגלגלת עניים.
את יודעת שאני מנסה ושאני יכולה.
אני מסוגלת לקרוא את הספה האילמת הזו.
צלילים משותקים שכאלה.
זה לא שאין לי היכולת, זה פשוט שאני ממצמצת כשה את מסתכלת הצידה.
את כל כך אמתית את יודעת את זה?
מרותקת לכדור הארץ במשקולות כבדות יותר ממשקל השמש.
דבוקה לקרקע בזמן שאני צפה על כלום ושום דבר בחלל אוויר צלול של שמיים כחולים.
את צב ים, אני פרפר, זו הסיבה שאני לא מצליחה לפענח את הצופן אשר טמון עמוק באישונייך.
ושוב זה לא כי אני לא יכולה, זה פשוט כי לפעמים אני ממצמצת כשה את מסתכלת הצידה.
לדעתי את נפלאה באופן מחריד ואת יודעת שאני חושבת כך, אבל האמת היא שאני לא מסוגלת לקרוא את את המסרים שאת זורקת לכיווני בתנועות זריזות של כצוות שפתייך במבטים לצדדים ועפעופים  גסים של ענייך.
אז זה בהחלט נכון שלפעמים אני ממצמצת כשה את מסתכלת הצידה אבל זו לא באמת הסיבה  למה אני לא מבינה את הסיפורים הלא נאמרים שלך,
כי אני מבינה את סיפורי אחרות.
פשוט התרגלתי לקולך,
אז אני לא יכולה לדוג את המסקנות שלך בלעדיו עכשיו.

Image-empty-state.png

סדנת כתיבה